<h1>העיטור שער שני ברכת חתנים ח"ב</h1>
<h2>דף ג.</h2>
אר"א ל"ש אלא [מ]תקנת עזרא [וכו'] שב"ד קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והוא דטרח ליה אבל לא טרח בעי' שקדו חכמים ואינה נשאת אלא בד'. לרבינו אב"ן מג"ש ז"ל אי אמר חתן לא טרחנא לה אלא מנסבא לה בלא סעודה וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודה כפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה דקי"ל עולה עמו ואינו יורדת עמו.
<h2>דף ג:</h2>
ותנ"ה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי שאם היו לו טענות בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים א' בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה (ורץ) [ומן] הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בג' ובב' לא יכנוס. ירושלמי מה בין ב' לג' אינו דומה משתהה יום א' למשתהה ב' ימים וישתהה שני ימים שמא יערב עליו המקח ויערב לית יכול משום ספק סוטה. ואם מחמת האונס מותר. ירושלמי מהו מפני האונס מפני הכשפים. ובבבלי כגון דאמר שר צבא בא לעיר וקבע מותר לכנוס בג' או איספרווה דידי' אתא בג' מותר לכנוס אף בב', וא"נ כדתניא הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח אבל איפכא לא. ואמר רפרם בר פפא ל"ש אלא נתן מים ע"ג בשר אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבין ש"מ כל היכי דמצי מזבין לא יכניס לא בב' ולא בג' וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אעפ"י שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג ש"מ ז' ימי משתה לחתן כמועד דמי דכתיב ביה ששון ושמחה. הגדה חתן (פרדר"א פי"ז) דומה למלך מה מלך אינו יוצא מביתו אף חתן אינו יוצא מביתו מה המלך מקלסין אותו אף החתן מקלסין אותו מה המלך לובש בגדי כבוד אף החתן לובש בגדי כבוד מה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה.
<h2>דף ד.</h2>
דרש ר' יוסף משמיה דרבא ל"ש [א]לא [שלא] בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו ואסיקנא כי קאמר רבא אפירסה נדה קאמר ודווקא עמו בבית אבל עמו במטה לא משום דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב בפ"ק דשבת (י"ג.). אבל מת אביו של חתן או אמה של כלה אפי' בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ודווקא באבלות דהכא דקילא אבל באבילות דעלמא דחמירא ליה אשתו ישנה עמו דקי"ל כרב אשי. וכתב רבינו אבן מג"ש ז"ל וה"מ היכא דבעל אבל לא בעל שנשתהה ימים רבים מחמת חולי או מחמת דבר אחר ה"ה כפירסה נדה. והיכא דלא בעל אשתו ישנה בין הנשים כו' איכא למיגמר מינה כלה שפירסה נדה קודם החופה אסור להכניסה לחופה ואין מברכין ברכת חתנים עד שתטהר שאין מברכין ברכת חתנים אלא על כניסתה וכיון שא"א לזווגן ולהכניסן לחופה נמצא ברכה שאינה במקומה ומשהינן לה עד שתטהר ואח"כ מכניסין ומברכין. ומדאמרינן (ב'.) פירסה נדה ש"מ שאינו יכול ליכנס וכן כתב רב נטרונאי בשעת הקדושין בודקין אם היא חופה הראויה לביאה מברכין ז' ברכות עם ברכת אירוסין אם לאו מברכין ברכת אירוסין בין לצנועות בין לפרוצות אבל ברכת חתנים אין מברכין עד שעת חופה וכן מנהג בשתי ישיבות ובכל מקום חכמים ומנהג שלנו להטביל הכלה לילה קודם שתכנס לחופה הלכה היא ולא כאותן שטובלין במו"ש. ומסתב' נמי מדגרסינן (נדה ס"ו.) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' ימים נקיים ש"מ שצריכה ליטהר קודם שתנשא.
<h2>דף ה.</h2>
והא דאמרינן בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במ"ש האריך בה רבינו אבן מיג"ש ופירוש דילי' לא לילי שבת ולא מ"ש שמא ישחוט בן עוף שכך דרך הסעודה לעשותה בליל המצוה ולית בה רווחא אלא בתחלת הלילה צריך לתקן. ולישנא בתרא דקאמרי רבנן במ"ש ביום אחר השבת ליתא דהא לא אשכחן בכולה שמעתא בעילה ביום דישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום אלא בלילה, והא דקמיבעיא לן בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי באור רביעי קאמר שהיא ליל [ה'] [י"ג "ד"'] והא דאייתי ותנשא באחד בשבת כו'. והא דאמרינן (ג'.) עכשיו האשה נשאת בכל יום הואיל וב"ד קבועין בכל יום, בר מע"ש ומו"ש משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ואין לנו כח לדחותה בלא ראיה ועוד דע"ש נמי בלא גזירה אינו ראוי שתנשא בו הואיל וא"א לומר ב"ד יושבין בשבת וחיישינן שמא תתקרר דעתו מע"ש עד א' בשבת. וא"ת א"ה בע"ש דאמרינן גזירה שמא ישחוט בן עוף תיפוק ליה דהא ליכא ב"ד שיושבין בשבת ואוקימנא דהא דאמרינן לא יבעול לא בע"ש משום גזירה אאונסא קאי כדקתני בברייתא וכו' קאמר הא למדת שמקום האונס שאין לחוש לתקנת חכמים בכל יום יש לו רשות לבעול בר מע"ש אעפ"י שבתולה נשאת בכל יום ואין חוששין לתקנת חכמים הואיל וב"ד קבועין בכל יומא כל היכא דאיכא למיחש חיישינן. ואכתי קושיין לדוכתא בע"ש תיפוק ליה משום איקרורי דעתא ומסתב' לן ברייתא בין שלא מחמת האונס בין מחמת האונס קאמר אפי' היכא דליכא למיחש לאקרורי דעתא כגון דידע דל"צ שבדק בקרובותי' א"נ שיש לו ב"ד בא' בשבת ואם יבעול ליל שבת בחד יומא ליכא אקרורי דעתא כדאמרינן בתחלה נשאת ברביעי וליכא לאקרורי דעתא והלכתא אשה נשאת בכל יום האידנא אפי' בע"ש ראוי שתנשא בו אבל בעילתה אינה לא בע"ש ולא במו"ש אפי' היכא דליכא למיחש לאקרורי דעתא גזירה שמא ישחוט עוף אבל בשאר יומי שרי ולא קפדינן אברכה. והא דתני בר קפרא בתולה נשאת ביום ד' ונבעלת ביום ה' משום ברכה לית הלכתא כוותי' ולא חיישינן (כתנא) [דכתנא] דמתניתן קי"ל דלא חיישינן משום ברכה אלא טעמא משום שקדו, דאי חיישינן לברכה היכי קאמר ותנשא בא' בשבת. ש"מ היכא דליכא לאקרורי דעתא אשה נשאת בכל יום, כדאמרינן לקמן ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ואלמנה נשאת בה' ונבעלת בוי"ו הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם מטעמא משום ברכה אבל לאקרורי לא כלומר ותנא דידן דלא ס"ל ברכה לאקרורי דעתא דחד יומא ל"ח ואשה נשאת ברביעי ונבעלת או בליל ד' או בליל ה' אבל לבר קפרא אינה נבעלת אלא בליל ה' והיינו דאיכא בין ברכה לשקדו בבתולה. ואיתשל בבי מדרשא בתולה תנשא בה' ותיבעל באור ה'. והשיבו, מפני הכתובה. ולא היא, דאי משום כתובה תכתוב ברביעי אלא מסתברא לן דעיקר תקנת ב"ד היתה שיהא טורח בסעודה ג' וברביעי כונסה ולא הטריחוהו חכמים יותר ואם ירצה ליכנס בה' וליבעל בה' הרשות בידו ובלבד שלא יקדים הנשואין לרביעי מפני שקדו ומשום אקרורי דעתא. אבל היכא דטרח ליה וליכא למיחש לאקרורי כגון האידנא דקבוע ב"ד בכל יומא אשה נשאת בכל יום בר מע"ש ומו"ש גזירה שמא ישחוט עוף ולא חיישינן לבר קפרא והא דאיבעי' לן מהו לבעול לכתחלה בתולה בשבת דווקא דטריח ליה א"נ דכנס לה מקמי הכי כמה יומי ואסיקנא כה"ג מותר לכתחלה הא לא"ה אסור משום גזירה שמא ישחוט בו עוף. ותניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת ביום ה' ונבעלת בוי"ו שאם אתה אומר נבעלת בה' למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים. ולבר קפרא טעמא דידיה משום ברכה ול"ל שקדו לא בבתולה ולא באלמנה ואלמנה אינה נבעלת אלא לאור ו' וקי"ל כתנא דידן. ואלמנה נישאת ליום הד' ונבעלת לליל ה' או לליל ו' ואם הוא אדם בטל יום ד' וא"נ יו"ט שחל להיות ע"ש נישאת יום ה' ונבעלת לאור ה' ירושלמי אלין דכנסין ארמלין צריכין לכונסן מבעו"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ואם היא בתולה בוי"ו.
<h2>דף מח.</h2>
חלק השני. כניסתה לחופה. והוא שאמר לעולם היא ברשות האב עד שתכנוס לרשות הבעל לנשואין ואר"ה (קידושין ה'.) חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה אלמא אינו קונה קנין גמור עד שתכנוס לחופה. וחופה היא שמוסר האב ומכניסה לבעלה לבית שיש בה חידוש כגון אלו הסדינין קור"טתט סביבות הכותלים ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתיחדין בה שניהם והיא שקורין טלמ"י בלע"ז. והאומר חופה היא הסודר שחופין ראשיהן בשעת הברכה לאו מלתא מדגרסינן בסוכה (כ"ה:) וליחדו בחופה וליכלי בסוכה אין שמחה אלא בחופה. גרסי' בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) עד שתכנוס לחופה לא סוף דבר לחופה (אבל) [אלא] לבית שיש בו חופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין ביניהם השושבינין והם הנשואין והכי תניא באבל רבתי (שמחות פ"ח) עושין חופה לחתנים וכלות ותולין בהם א' דבר שהביאו אוכל נפש וא' שלא הביאו אוכל נפש דר"מ וחכ"א אין תולין אלא דברים שלא הביאו א"נ ואלו דברים שתולין בהם אגוזים שלא הביאו אוכל ורמונים שלא הביאו אוכל ולשונות של ארגמן וכו' כללו של דבר כל דבר שתולין בחופה אסור בהנאה. וגרסי' בירושלמי (בפ"ג דסוכה) (פ"ט דסוטה הט"ו) אלו הן חופת חתנים סדינין המצויירין וסהרוני זהב תולין בהם. ואעפ"י שמנהג הכילה אינו אלא לבתולה באלמנה נמי כיון שנכנסה לשם נשואין ויש בו מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שניהם הרי הוא כבית שיש בו חופה וע"ז שנינו (כתובות ב'.) בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות.
